טיפלתי בילדה פקחית ומבינה ענין, שהגדירו אותה ‘נמנעת’. עדינה , שקטה מאוד, לא משתתפת בשום ענין. בכיתה שותקת .

המורה שואלת, היא שותקת, כולן מתלהבות, היא שותקת. בהפסקות, לעיתים משתתפת בדממה ואם לא מדובר במשחק מידי דורש.

בחדר הטיפול, הילדה הגיעה, התיישבה ושתקה.הצעתי לה את אפשרויות המשחק המגוונות שבחדר כמו מוזיקה, דרמה וכדו’, והיא שתקה. לבסוף בחרה בצבעים, ציירה בדממה עד משנגמר הזמן והלכה לה.

כך עברו מפגשים שלמים בציור ובדממה. ניסיתי לדובב, לשאול, לענין ולהתעניין, וכשראיתי שהיא לא מעונינית החלטתי פשוט להיות.

להיות איתה בשקט שלה, לקבל אותה באהבה גדולה כמו שהיא. גם כשמשדרת אפס רצון לקשר. לנסות להנות ממנה ככה כשהיא בשקט, להתלהב מציוריה ותרשימיה גם כשהם ממלאים מפגש שלם בשתיקה.

וזה היה מדהים.

התהליך היה ארוך ומלא בתהיות התקדמויות קטנות ונסיגות.

אך בסעיתא דישמיא גדולה, היו גם תוצאות.

מילדה מופנמת ושקטה, היא קמה ונהיתה ילדה עם ביטחון, אמון ורצון להשתתף. השקט לא נעלם. היא נשארה עדינה ואצילית בשתיקותיה, אך גם יודעת לענות ולנסות, לשאול ולהתנסות.

הורים יקרים, שימו לב לילד, לאופי שלו, לרצונות, אל תנסו לשנות, לצפות לגדולות ונצורות, תאמינו בו כמו שהוא, תנו לו כח  מהמקום בו הוא נמצא. תעצימו את ההצלחות הקטנטנות  היומיומיות, תתלהבו!

הכותבת: גב’ לאה מנדל –תרפיסטית בהבעה יצירה ומוזיקה